<h1>ספר הפרדס — שער תשיעי</h1>
<h2>דף נא:</h2>
ובהלל של שתי לילות של פסח כתב רב צמח גאון ורב האיי גאון ז"ל דאין צריך לברך עליו לגמור את ההלל וגם לא לקרות, דאינה קריאה אלא ספור בעלמא והודאות ותושבחות שהרי פוסק באמצע ההלל דאוכל סעודתו ומברך ברכת המזון הילכך לא חשיב כקריאת ההלל. ואי קשיא לך הא דאמרי' בפרק יוצא דופן כל הטעון ברכה [לאחריו טעון ברכה] לפניו וכאן מברכין לבסוף יהללוך, וא"כ היה לנו לברך בתחלה, יש לומר דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב שצריך לברך בתחלה לגמור את ההלל, והביא ראיה מדאמרי' במסכת סופרים תאני ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום ולילה אחת יחיד גומר בהן את ההלל, ואלו הן שמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של עצרת וחג הסוכות, ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות, ומצוה מן המבחר לקרות הלל בשתי לילות של פסח בבית הכנסת ולברך עליו ולאמרו בנעימה לקיים מה שנא' ונרוממה שמו יחדו. וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך בבית הכנסת, עד כאן לשונו, משמע מדבריו שאם לא בירך ברבים צריך לברך בביתו. אבל הרשב"א ז"ל ומורי הרב נ"ר כתבו דאינו צריך לברך כדברי הגאונים ז"ל.
גרסינן במסכת נדה בפרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, ואמרינן עלה בגמרא טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו לאיתויי מאי לאתויי מצוות, פי' שאין צריכות ברכה לאחריהן. ואפי' לבני מערבא דמברכי לבתר דמסלקי תפלייהו בא"י אמ"ה לשמור חוקיו, היינו תפילין וציצית וכל הדומה להן שיש גמר לעשייתן, כגון תפילין שאין מצותן בלילה, ועליהם כתוב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות, ומערבי סברי דכל מצוה שיש לה גמר דמברכינן עלה, ולא קיימא לן כוותייהו. אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה הא דאמרי' מבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפלייהו לשמור חוקיו ולא נהיגי רבנן בבבל למיעבד הכין, ואי ניחא ליה לאיניש למיעבד הרשות בידו, עד כאן. וכן ראיתי שכתבו בתוספות בשם ר"ת ז"ל שאין מברכין בשום מצוה לאחריה אלא בתפילין אם מסלקן משום דלילה לאו זמן תפילין הוא. ואם תאמר מערבאי אמאי לא מברכי בקריאת התורה של שחרית לאחריה, יש לומר מפני שאין גמר לעשייתה כדכתיב והגית בו יומם ולילה, ואל יקשה בעיניך קריאת התורה של שני וחמישי ושבת דמברכין לבסוף, דהתם תקנת משה ועזרא היא ועל תקנות מברכין עליהן לפניהן ולאחריהן, ומטעם זה אנו מברכין בהלל לבסוף דהיינו יהללוך וכן בקריאת מגילה וכן בהפטרה. הילכך קיימא לן דאין מברכין בשום מצוה לבסוף בין שיש לה גמר כגון תפילין וכל שכן כשאין לה גמר, אבל מברכין על התקנות כמו שכתבתי. ולענין ברכה אחרונה של ספר תורה בפרק הקורא את המגילה עומד ויושב נותן טעם למה מברכין לאחריה, דגרסי' התם הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה, תנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה, פירוש הראשון מברך לפניה והאחרון מברך לאחריה, והאידנא דקא מברכי כולהו לפניה ולאחריה, היינו טעמא תקנו רבנן גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאים, פירוש משום הנכנסין שמא יכנס אדם לבית הכנסת ויראה שלא יברך הקורא לאחריה ויאמר אין ברכת התורה לאחריה, והוא לא ידע שעתיד אחר לקרות אחריו. וידעתי שלא יקשה בעיניך ברכה של כסוי הדם דהתם מצוה בפני עצמה היא, וכן באכילה דהתם כתיב עלה ואכלת ושבעת וברכת.
